הרקע לסכסוך הינו מכרז בשיטת BOO (Build, Operate, Own), שעניינו מימון, תכנון, הקמה ותפעול של מתקנים להתפלת מי ים. משמעות שיטת BOO הינה כי יזם מהמגזר הפרטי מקבל על עצמו להקים, לממן, לתפעל ולתחזק את המתקן ואילו הרשות הציבורית מתחייבת כי במשך תקופה מוגדרת מראש היא תרכוש את תוצרת המתקן או תשלם עבור הפעלתו או השימוש בו.
הזוכה במכרז נתקלה בקשיים במימושו בסופו של דבר הופנה הסכסוך לבוררות בשל טענות של טעות, הטעיה, העדר תום לב וסיכול, אשר לטענת העותרת אפשרו לה לבטל את ההסכם. הבורר חייב את העותרת בתשלום פיצויים למדינה בסך 34,695,667 ש"ח ועל כך נסב הערעור.
העותרת ערערה על פסק הבורר וניסתה לבטלו בשל היותו נוגד את תקנת הציבור, העובדה שהבורר לא החיל נכון, לגרסתה, את הדין, ועילות אחרות. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ובית המשפט העליון דחה את הערעור כאשר הדגיש שוב את ההלכה בדבר היכולת המצומצמת לערער על החלטות בורר.
פסק דינו של השופט רובינשטיין מרחיב את הדיבור על חובת המדינה לנקוט בהגינות יתרה בהתנהגותה בכל דרכיה בהיותה "נאמן הציבור".