העתירה הוגשה כנגד החלטת ועדת העררים של המועצה הארצית לתכנון ובנייה לא לאפשר הפקדת תכנית לשינוי ייעוד המקרקעין מקרקע חקלאית לקרקע "חקלאית מיוחדת", שינוי אשר היה מאפשר לעותרת להפעיל במקרקעין גן אירועים. בית המשפט קיבל העתירה וקבע, כי אחד השיקולים שעל מוסד התכנון לבדוק בבואו לאשר תכנית החלה על שטח ליעוד חקלאי או נוף כפרי פתוח הוא רצף לפיתוח קיים אך אין זה השיקול היחידי והבלעדי שיכריע את הכף. בית המשפט קבע, כי פרשנות הועדה את התכנית הארצית מתעלמת מכך שהעיקרון של שמירה על רצף שטחים פתוחים נקבע כעיקרון יחסי אותו יש לאזן מול צרכי הפיתוח והתוצאה אליה הגיעה הועדה עלולה ליצור מצב אבסודרי לפיו לעולם לא ניתן יהיה להקים גן אירועים בסמוך לאיזור המיועד למגורים.
בשולי הדברים יצויין, כי פסיקה זו אינה עולה בקנה אחד עם המלחמה שמנהלות רשויות מקומיות נגד גני אירועים שהפכו בשנים האחרונות לתעשייה. ככל הנראה, בית המשפט מתנגד יותר לכללי הפסילה האוטומאטיים שקובעות הרשויות ולפרשנות הקיצונית שלהן לתכניות המתאר ולא מוכן לתת לכך יד.