שתי חברות שהתאגדו בקפריסין ולא היו להן נכסים בישראל הנפיקו איגרות חוב בישראל ובהמשך הגיעו לידי חדלות פירעון. כנגד החברות הוגשה בקשת פירוק בבית המשפט בישראל למרות שהסמכות על פי חוק היא לפירוק רק של חברת חוץ שיש לה נכסים בישראל.
בעוד שבשטר הנאמנות לאגרות החוב נרשם שעל ההסכם יחול הדין הישראלי וסמכות בינלאומית בישראל, בית המשפט העליון הבהיר, כי הסכם או שטר נאמנות אינם יכולים להוסיף על סמכויות הפירוק הקיימות בדין או לגרוע מהן, בהיותו של דין הפירוק – דין קוגנטי.
בית המשפט הבהיר, כי אין סמכות לפרק בישראל חברה ישראלית ללא נכסים בישראל אף אם בעלי השליטה שלה הם ישראלים, ואף אם היא מנהלת עסקים בישראל. ניהול עסקים בישראל אינו מספיק כדי ליצור סמכות פירוק בישראל. עם זאת, הנפקת אגרות חוב בישראל מספיקה כדי לאפשר לבית משפט ישראלי לפרק את החברה המנפיקה.